יסורין!
כמה קשה המילה הזו. לכמה וריאציות היא מתחלפת, כמו ספקטרום השמש. גם דביר וגאולה היו בסיפור הזה. חמש עשרה שנה של נישואין, והבית עדיין שומם ושקט. אין לגאולה מה לסדר בבית, כמעט ואין מה לכבס, אין מי שילכלך ואין מי שיזיז חפצים בלי רשות… אין ילדים!!!

כמה תפילות, כמה בכיות, כמה ברכות וסגולות, רפואות וטיפולים אבל אין כלום…

אבל השי"ת מנהיג עולמו בחסד ולא שוכח אף אחד, כן כן אף אחד. גם את מי שכבר משוכנע שהאלוקים שכח אותו איפשהו שם…
הברית נערכה ברוב עם. מי לא היה שם. המשפחה, הקרובים, הידידים ואפילו השכנה הותיקה והמעצבנת מהקומה העליונה – זו שתמיד רוטנת על מי השטיפה ועל אי תשלום ועד הבית במועדו – אפילו היא יצאה מגידרה והביאה עוגה ביתית 'בניחוח מופלא' שרק היא יודעת מה טיבו…

הבן היחיד גדל והגיע לגיל שלוש. הם הגיעו למירון לערוך את טקס החלאקה המסורתי. רק אבא אמא ושמואל הקטן (כן כן על שם שמואל הנביא שגם הוא נולד לאחר תפילות וברכות ושנים של עקרות). היו פקקים והשעה החלה להתאחר. רק באחת עשרה בלילה הגיעו עייפים ומיוגעים, לאחר נסיעה ארוכה מעיירתם הקטנה שבדרום. האוויר היה טהור צלול וקריר משהו. צמרמורת עברה בגווה של האם עת נפרדה מהם בפנותה לעזרת הנשים לשפוך שיח של תודה ותפילה לצור כל העולמים. אבא ושמואל הקטן החלו צועדים מאיזור החניה לכוון הציון כשרגע לפני הכניסה בשער הראשי המקומר – המפורסם כל כך – אמר אבא לשמואל "שמואלוש אבא נכנס רגע לשירותים כאן, עמוד כאן ואל תזוז אני כבר חוזר, לא לזוז לשום מקום מתוק שלי."

שמואלוש הנהן בראשו בהסכמה תוך שעיניו מרותקות לביתן ה'נחמנים' הסמוך שהיה רועש וצבעוני מתמיד. הוא נשבה בקסמם של קמיעות הכסף המונחים לצד ערימות של חוטי צמר אדומים הנחים ממש על יד מצבור כיפות בוכאריות במגוון צבעים סגוניים. אבא נכנס לשירותים ושמואלוש הקטן החל צועד כשבוי בחבלים בלתי נראים לכוון הדוכן המופלא. ואז… זה קרה. רגלו מעדה במורד ההר הסמוך למתקני השירותים הניידים והוא התגלגל אל הוואדי מבלי שאיש מבחין בו. הוא איבד את ההכרה. בנס לא נהרג. וכשהתעורר מצא את עצמו מבולבל ומבוהל, בקושי זוכר משהו. אך השקט שבא אחר כך היה המפחיד ביותר. כבר לא נראו דוכנים, קולות לא נשמעו ממרחק נפילה כה רב, והוא חש בודד ומפוחד מאי פעם באינסטינקט של ילד החל צועק ורץ בין סבכי העצים "אבא, אבא, איפה אתה?" וככל שחיפש כך הלך והתרחק, תועה בין הרי מירון הנישאים בחשיכה המוחלטת של שעת חצות. ילד בן שלוש…

אי שם למעלה הפאניקה הייתה גדולה. אב מבוהל שזה עתה איבד את בנו יחידו משתולל כשזיק של טירוף מהול באימה ניצת בעיניו, אם שוכבת מעולפת בקצה מתחם החנייה כשאנשים טובים מנסים להעירה ולהבין מה קרה. אבא שצועק "שמואאאאאלוש, בן שלי… מתוק שלי, איפה אתה?" ובמרחק כה רב, ילד קטן, מבוהל ומפוחד שזועק "אבבבבא, איפה אתה, למה ברחת לי?….."

ערב יום הכיפורים. אבא שבשמיים – כן א-ב-א. לא דוד לא קרוב משפחה לא שכן טוב אלא א-ב-א – יוצא לשדה ומחפש אותך, אותי, את כל אחד מאיתנו ממש כבן יחיד שהלך לו לאיבוד בין הרי מירון בשעת לילה מאוחרת, בואו נרוץ אליו הוא מחכה לנו.
שלא כמו אצל שמואלוש, אם נעצור לרגע אחד בהחלטת אמת שאנחנו בוחרים באבא, ממש בין רגע נמצא את עצמינו מחובקים על ידו והוא מלטף, מנגב את הדמעות – אלו הנסתרות והנגלות – מחבק ומנשק אותנו, ממש בבחינת 'שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני'.

כי קרוב אליך הדבר מאוד 'בפיך'- אמור לה' שאתה אוהב אותו ומבקש קרבתו, אפילו שזה מן השפה ולחוץ. זו לא צביעות, זו רק פעולת הכנה שתביא לקראת 'ובלבבך'- שיתעורר הלב בימים שהמלך יוצא לשדות לחפש אותנו ואז נזכה ל 'לעשותו'- שינוי אמיתי בחיים.

השיבנו ה' אליך ונשובה – חדש ימינו כקדם, עוד לפני הנעילה, אמן.